היום, יום רביעי כ"ה בתמוז התשס"ע, קברנו את מורי ורבי גדעון חצור בחלקת מנוחה נכונה שבבית העלמין בקריית טבעון, והוא בן 67 במותו. גידי היה מגדולי המחנכים ואנשי הרוח, מורה לפסנתר שהעמיד דורות של תלמידים בעמק יזרעאל. אינטלקטואל גדול ואיש תם וישר, צנוע וענו.

גידי הוא המורה הראשון והחשוב שלי. למדתי עמו מכתה ד' ועד ט' בבית האמנויות שבעמק יזרעאל. כל אישיותי הבוגרת עוצבה בהשראתו: טעמי המוסיקלי, השקפת עולמי ותחומי העניין שלי, כולם נטבעו בי על ידיו, ועד היום לא עלה בי העוז והצרך לערער עליהם. הוא היה לי אב רוחני, וכל מה שאני מזהה כטוב בי עוצב בהשראתו. אך צניעותו, חכמתו ודרך הארץ בה נהג תמיד נשארות הרחק מהישג ידי, ורק נותרות בי כאידיאל נכסף. האיש הצנוע והענו, בעל הידע העצום במקורות היהדות, במוסיקה הקלאסית והקלאסית-ישראלית, באמנות וספרות, היה איש צדיק תמים ללא רבב. תמיד הפליא אותי התום שלו. כמו צדיקים אחרים הוא בטח בכל אדם ולעיתים שילם על כך. ערכיו הם נר לרגלינו והוא לא היה מודע לערכו העצום שלו. גידי היה כלו תום. מעולם לא דבק בו רבב, מעולם לא הלך רכל, ושפתיו במותו זכות כשל תינוק. ראיתיו לנגדי תמיד, כאוטוריטה מוסרית עליונה. גידי אמר לי פעם שהמעלה הגדולה ביותר בעיניו היא תוכו כברו. אולי כיוון שברגישותו חשש כל כך לחשוף את חולשותיו ובכך לגרום לאוהביו סבל.

היו לגידי תלמידים רבים, ורבים מהם באו אתמול לחלוק לו כבוד אחרון. הוא אהב את עם ישראל ואת ארצו, ידע על בוריו את התלמוד הבבלי וגם לימד עצמו ערבית כי ראה בכך חובה למי שגר בארץ ישראל, ובשפה זאת דיבר עם תלמידיו הערבים הרבים שבעמק יזרעאל. ואת מירב מרצו וכשרונו השקיע בתלמידיו, שהעריצו אותו אך הוא היה ענו מכדי לחוש ולהכיר בכך.

בשנתיים האחרונות גידי סבל ממחלת דיכאון איומה, ובסבלו העצום סירב לשתף את אוהביו שרצו לעזור לו. בשיחתנו האחרונה בשבת בערב התוודה מעט על מועקתו וזה היסב לו כאב נוסף בגינו התנצל על שהוא מדרדר את היחסים בינינו כך. ביום ראשון בבוקר, לאחר מאבק קשה שבמהלכו נאחז בציפרניו להמשיך וללמד עד סוף השנה ויציאתם לחופשה של תלמידיו, שם קץ לחייו בביתו שבטבעון.

גידי, אנו, צאן מרעיתך, צולקנו מלכתך בטרם עת ונותרנו יתומים. אך לאחר שקיבלנו ממך במסירות אין קץ כה הרבה, כיוון שאנו חבים לך את כל האהבה ועדינות הנפש, כיוון שתמיד היטבת עמנו ומעולם לא הרעת, נקבל צלקת זו באהבה, כי היא בחירתך האחת הצנועה, שבזכותה סוף סוף אינך סובל יותר, כפי שסבלת בכל רגע בשנתיים האחרונות.

גידי, אני אוהב אותך ואסיר תודה על שחינכת אותי להיות מי שאני. זכיתי להיות תלמידך וזכיתי באהבתך שאותה אני נוצר מכל.

יהי זכרך ברוך.