יום שבת, 12 בדצמבר 2009

האם כנות היא כח?

מהו כח? הוא דבר שמשפיע.

האם גילוי או שמא הסתר הוא המשפיע יותר?

בחיינו לגילוי יש האפקט הנותן השראה. יצירת אמנות יכולה להיות חבויה כיקום נסתר ורק גילויה משפיע. גם גילוי רבדים חדשים ביצירת אמנות ידועה משפיע, ובלעדי הגילוי הם כמו אוצרות בלומים.

כשאדם תוהה על קנקנו של עולם ובא לידי גילוי, אז באה לו ההשראה וההשתאות. יש בעולמנו אינסוף יופי, רבדים ועומק הממתינים להתגלות. הם נמצאים שם, צפים כעננים בלתי נראים בסבלנות אין-קץ, ומצפים להתגלות. הם כח פוטנציאלי, אך בלעדי תודעתו של בן אנוש הם אפסיים לגביו, גם אם הם התגלו על ידי אחר ושינו את עולמו.

לכן, אם רוצים להיות כח יוצר ולהעניק לאחרים כח יש לנהוג בכנות, כי כנות היא גילוי וחסר-כנות הוא הסתר.





Is honesty power?

What is power? Something which influences.

Is revealing more or less influential than hiding?

Discovering has an affect of inspiration in our lives. A great work of art could be like a hidden universe, and by being revealed it becomes influential. Even discovering new layers in a well known work of art influences, and without being revealed they are like hidden treasures.

When one wonders about this world and discovers something, then inspiration and a feeling of wonder he gains. There is infinite beauty and depth, infinite number of layers in this world, waiting to be revealed. They are potential power, but without the awareness of human-beings they mean nothing to them, they have zero power over them, even if they were discovered by others and changed their world.

Therefore if one wants to be a creative power and to empower others one should be honest, because honesty is revealing and dishonesty is hiding.

יום רביעי, 9 בדצמבר 2009

עוד אזכור את העלם, לבן הלחיים

התם שאסף אל שפתיו

את כתמי התשוקה והדם והיין

קללת-מצעי המתעב.


ואזכור שעל כס מכאבי הרבים

התבוסס אז פצוע, אדם

ושפתיו – מתחלפות בין כביה לחיים

שפתיים צמאות לדם.


ועזבה נשמתו

מיטתי – מיתתו

של גופו הלוהט והלח

ודמי הרותח עבר על שפתו

ועצר ועמד כי נמלך.


איך לוטו באדים

כפסגות בין עבים

איך קפאו לחייו ואני

רק כסי העמיק בצבעיו החדים

ושתק

ובכה

עד-חטאי.












תקופת חגי תשרי


על ספסל עץ יושבים מבוגרים-שניים

מפצחים גרעינים

וילדים יורים בחץ-וקשת על יונים

וריח האורנים נישא באויר

ואנטנות הבתים זקופות אל רקיע לח

ורוח קרירה חודרת לעצמות

ונעים לי.

ועצוב.

הצביטה הזאת.












לאה


קול מרחוק קורא –

- לאה! לאה! מה רבו סבלותייך!

דמעותייך משקות את הארץ

ונוטעות בה עצבות ומרור!

ואני עונה –

הכאב עבר

ונחמתי היא בניי

צדיקים תמימים לתפארת.


קול מרחוק קורא –

- לאה! לאה! מה רבו סבלותייך!

קול בכייך מלא את הארץ

ומחריש אזני-צדיקים ביבבתו.

ואני עונה –

הכאב עבר

ונחמתי היא אישי הצדיק

דגול מרבבה.


קול מרחוק קורא –

- לאה! לאה! מה רבו סבלותייך!

קנאתך משברת אבני-הארץ

כי אהבת אישך נתונה לרחל.

ואני עונה –

הכאב עבר

הדמעות יבשו

ומתי בשלוה.












ערי, קומי בת חיל!


בילדותך ישבת תחת גפני-ביתך

והשבעת חיכך בתאנים בשלות

והדבורים זמזמו סביבך בשעות הצהרים

וריח חלב נדף מהקירות

והיית יפה כבת שבע או כאבישג השונמית

ובצל-ביתך היית תופרת את שלמותייך הלבנות

ונושאת עינייך למגדל דוד

- אמא, קחי כוס מים.

זה אלפיים ואחת.












הן היו לנו אלף פרידות

אם כי רובן רציניות פחות

מכתבים וסטירות.

כאילו אמרנו שלום

כשהעוגן נטוע חזק בחול –

ולמי מאתנו הכוח להזיזו משם?


שמא זו האחרונה –

פרידה שונה?

הן שלום שוב לא אמרנו

מכתבים לא החלפנו

וסטירות –

נסחפתי לחיי שלי

ואתה לחייך

------ ---- --- ------

והעגן כמו צף אך אינו נסחף,

אמנם חבל ספינה יתומה מקברניט התר - -


התנצלות אינה נדרשת

וגם לא הסליחה

אלך לי לדרכי

- - הן היו לנו אלף פרידות.

רובן, רציניות פחות.












בינות עצי-איתן גבהי-צמרת

אני, שתיל רך, מוציא עליי.

חמקמקה, בת-קול זכה עוברת

ולבי ניעור – נחי עליי!


והיא?

תישא כנפיה חרש

תנשמת בליל-צרצרים

תותיר השתיל יתום בחרש,

נטע-דק לאילנות אדירים.


ויש תנוחי בין בדי כך,

מחבקת את עברי?

הנה, כך, הס, עוד רגע קט –

הוי, אל-נא תברחי! חזרי!












יקיצה


הנה מתהפכים שמים ומים

וצלופחי הים הארוכים

נהיים לברקים.

לאן אני נסחף?

אינני יכול להבחין.

מה שונה החיצון מן הפנים.

לאות מכבידה אפפתני

ואני לה הייתי אדיש

כצופה מהצד

בסרט קולנוע נכרי.

מתוך ערפילי-הזיה

במראה מתחוורת דמותי.

עיניה נפוחות

שפתיה יבשות

הה! אין הולמת מהדמות העייפה הזאת?












אלפי אותי הסורר

החזיריני בתשובה

במגע ידך

נשקי את פצעיי המגלידים

כסיני בסדינים חמים

והכיני עד זוב-דם

וכל מהלומה משבטך האוהב,

תשלח רחוק את שדיי החטא.












לא פרפר

לא צפור

לבי עלה

רעב לקרן אור

בעץ נסדק

ערום מחשך

והבדידות אינה יוצאת

ואף צפור אינה נמלטת פנימה

להאיר בברק כנפיה












שולחן, חלון, מיטה וארון עם ראי

ובראי נראים שולחן, חלון מיטה ואני.

מה יפה אני.

הפנים הטובות הללו

הגוף הכפוף יפה בעליבותו.

כך גם חדרי הפשוט.

ורק מבעד לזגוגית החלון –

החוץ העצום נשקף.












גם הכרישים האימתניים ביותר

לא יכולים לעמקו של ים.

בעמקו של ים הכל שקט.

נחשולים גבוהים וארוכים

מקשטים קליפתו

נעלמים ושבים לצוץ

ודבר אינו מפר שלוותו של עומק.

לכן הים נצחי.

לכן הים אינו בוכה.


אני איני אלא אצה עקורה מקרקע

מטלטלת טול-וסחוף בזרמי הצער והיגון.

אצות בוכות מרה

בוכות מרור-אפסיותן

ולים לא נודע

כי באה אצה אל קרבו

ולא נודע לו לים כי אצה

דמעה במימיו הזילה.












על צבעים עמומים

א.

כריש בים כחול אפל

מחרוזת פנינים שהתפזרה

בין אלמוגי חיוורים בוהקים ומאירים את תחתית האפל.

גם הכתום הבהק ביותר הופך באפלה לורוד חיור

כצל-ירח מפוזר בגלים שקטים

או כהשתקפות אורות מנורותיה של סירה רחוקה.

אז הכל הופך כחול-ורוד.


ב.

תיק שכוב על הרצפה

כחתול מתמתח שטלפיו הקדמיות לפניו וגוו זקוף

לידו וקצת מסתירה אותו מזוודת פלסטיק אפורה שכובה

עליה יומן ומעטפה חומה

שאינה חתומה ועליה דפים שונים בפיזור

וכל זה צמוד לקיר חדר בין דלת פתוחה וארון סגור

קיר צבוע לבן שנראה מעט צהב-ורוד לאור המנורה המשתלשלת

מן התקרה שכשמסתכלים בה מסתנוורים מהר

ולזמן קצר לא רואים את התיק השכוב או כל דבר אחר
Are you well? my friend?
Never surrender, he just forgot to lock the dog

Be patient, my friend
Remember the dog
You must remember the dog












Rivers of tears
Escape those eyes - not!
Allow me to rest
Someone else...

Am I crazy?
Never! to say...
Don't say I am













Release the crocodile too
I know, I know
No one? stops me!



That is so wrong
Have no mercy!
Order the dogs! Out!












אין לך שחר ואין מקום הכלב ברח לנשוך את כלבו של שכן לא מאוחר לכלוא אותו, אך לשם כך צריך לקום בלילה ולעבור בגינה עם הקרוקודיל ימים ושבועות, ימים ושבועות

יום שישי, 20 בנובמבר 2009

Hi everyone,
Welcome to my blog. My name is Nimrod David Pfeffer, and I'm a classical pianist from Israel, currently residing in New York City. You can read more about me on my website at http://www.nimroddavidpfeffer.com/, and hear my music on my YouTube channel at www.youtube.com/user/nimroddavidpfeffer.
This is a place where I would like to casually write my thoughts about classical music, as well as many other thoughts about art and life, and would be happy to get your reactions, to discuss them with you and to argue.
My first question is whether one should strive to be loyal to a musical score when interperating a piece of music.
Also, do you think that one should feel obligated to follow the traditions, created by generations of other great and not so great artists, and the aesthetics of a composer of a classical music work, or should one feel free to communicate his ideas even when they are conflicting with those?
What if some performing musicians remain the "tradition keepers", while others are not, and the audience will choose its preferance?
Would be glad to hear your thoughts!
Best,
Nimrod