עוד אזכור את העלם, לבן הלחיים
התם שאסף אל שפתיו
את כתמי התשוקה והדם והיין
קללת-מצעי המתעב.
ואזכור שעל כס מכאבי הרבים
התבוסס אז פצוע, אדם
ושפתיו – מתחלפות בין כביה לחיים
שפתיים צמאות לדם.
ועזבה נשמתו
מיטתי – מיתתו
של גופו הלוהט והלח
ודמי הרותח עבר על שפתו
ועצר ועמד כי נמלך.
איך לוטו באדים
כפסגות בין עבים
איך קפאו לחייו ואני
רק כסי העמיק בצבעיו החדים
ושתק
ובכה
עד-חטאי.
תקופת חגי תשרי
על ספסל עץ יושבים מבוגרים-שניים
מפצחים גרעינים
וילדים יורים בחץ-וקשת על יונים
וריח האורנים נישא באויר
ואנטנות הבתים זקופות אל רקיע לח
ורוח קרירה חודרת לעצמות
ונעים לי.
ועצוב.
הצביטה הזאת.
לאה
קול מרחוק קורא –
- לאה! לאה! מה רבו סבלותייך!
דמעותייך משקות את הארץ
ונוטעות בה עצבות ומרור!
ואני עונה –
הכאב עבר
ונחמתי היא בניי
צדיקים תמימים לתפארת.
קול מרחוק קורא –
- לאה! לאה! מה רבו סבלותייך!
קול בכייך מלא את הארץ
ומחריש אזני-צדיקים ביבבתו.
ואני עונה –
הכאב עבר
ונחמתי היא אישי הצדיק
דגול מרבבה.
קול מרחוק קורא –
- לאה! לאה! מה רבו סבלותייך!
קנאתך משברת אבני-הארץ
כי אהבת אישך נתונה לרחל.
ואני עונה –
הכאב עבר
הדמעות יבשו
ומתי בשלוה.
ערי, קומי בת חיל!
בילדותך ישבת תחת גפני-ביתך
והשבעת חיכך בתאנים בשלות
והדבורים זמזמו סביבך בשעות הצהרים
וריח חלב נדף מהקירות
והיית יפה כבת שבע או כאבישג השונמית
ובצל-ביתך היית תופרת את שלמותייך הלבנות
ונושאת עינייך למגדל דוד
- אמא, קחי כוס מים.
זה אלפיים ואחת.
הן היו לנו אלף פרידות
אם כי רובן רציניות פחות
מכתבים וסטירות.
כאילו אמרנו שלום
כשהעוגן נטוע חזק בחול –
ולמי מאתנו הכוח להזיזו משם?
שמא זו האחרונה –
פרידה שונה?
הן שלום שוב לא אמרנו
מכתבים לא החלפנו
וסטירות –
נסחפתי לחיי שלי
ואתה לחייך
------ ---- --- ------
והעגן כמו צף אך אינו נסחף,
אמנם חבל ספינה יתומה מקברניט התר - -
התנצלות אינה נדרשת
וגם לא הסליחה
אלך לי לדרכי
- - הן היו לנו אלף פרידות.
רובן, רציניות פחות.
בינות עצי-איתן גבהי-צמרת
אני, שתיל רך, מוציא עליי.
חמקמקה, בת-קול זכה עוברת
ולבי ניעור – נחי עליי!
והיא?
תישא כנפיה חרש
תנשמת בליל-צרצרים
תותיר השתיל יתום בחרש,
נטע-דק לאילנות אדירים.
ויש תנוחי בין בדי כך,
מחבקת את עברי?
הנה, כך, הס, עוד רגע קט –
הוי, אל-נא תברחי! חזרי!
יקיצה
הנה מתהפכים שמים ומים
וצלופחי הים הארוכים
נהיים לברקים.
לאן אני נסחף?
אינני יכול להבחין.
מה שונה החיצון מן הפנים.
לאות מכבידה אפפתני
ואני לה הייתי אדיש
כצופה מהצד
בסרט קולנוע נכרי.
מתוך ערפילי-הזיה
במראה מתחוורת דמותי.
עיניה נפוחות
שפתיה יבשות
הה! אין הולמת מהדמות העייפה הזאת?
אלפי אותי הסורר
החזיריני בתשובה
במגע ידך
נשקי את פצעיי המגלידים
כסיני בסדינים חמים
והכיני עד זוב-דם
וכל מהלומה משבטך האוהב,
תשלח רחוק את שדיי החטא.
לא פרפר
לא צפור
לבי עלה
רעב לקרן אור
בעץ נסדק
ערום מחשך
והבדידות אינה יוצאת
ואף צפור אינה נמלטת פנימה
להאיר בברק כנפיה
שולחן, חלון, מיטה וארון עם ראי
ובראי נראים שולחן, חלון מיטה ואני.
מה יפה אני.
הפנים הטובות הללו
הגוף הכפוף יפה בעליבותו.
כך גם חדרי הפשוט.
ורק מבעד לזגוגית החלון –
החוץ העצום נשקף.
גם הכרישים האימתניים ביותר
לא יכולים לעמקו של ים.
בעמקו של ים הכל שקט.
נחשולים גבוהים וארוכים
מקשטים קליפתו
נעלמים ושבים לצוץ
ודבר אינו מפר שלוותו של עומק.
לכן הים נצחי.
לכן הים אינו בוכה.
אני איני אלא אצה עקורה מקרקע
מטלטלת טול-וסחוף בזרמי הצער והיגון.
אצות בוכות מרה
בוכות מרור-אפסיותן
ולים לא נודע
כי באה אצה אל קרבו
ולא נודע לו לים כי אצה
דמעה במימיו הזילה.
על צבעים עמומים
א.
כריש בים כחול אפל
מחרוזת פנינים שהתפזרה
בין אלמוגי חיוורים בוהקים ומאירים את תחתית האפל.
גם הכתום הבהק ביותר הופך באפלה לורוד חיור
כצל-ירח מפוזר בגלים שקטים
או כהשתקפות אורות מנורותיה של סירה רחוקה.
אז הכל הופך כחול-ורוד.
ב.
תיק שכוב על הרצפה
כחתול מתמתח שטלפיו הקדמיות לפניו וגוו זקוף
לידו וקצת מסתירה אותו מזוודת פלסטיק אפורה שכובה
עליה יומן ומעטפה חומה
שאינה חתומה ועליה דפים שונים בפיזור
וכל זה צמוד לקיר חדר בין דלת פתוחה וארון סגור
קיר צבוע לבן שנראה מעט צהב-ורוד לאור המנורה המשתלשלת
מן התקרה שכשמסתכלים בה מסתנוורים מהר
ולזמן קצר לא רואים את התיק השכוב או כל דבר אחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה